24 במאי

הגעתי למסקנה, הרבה דברים יושבים לי על הלב. אני לא אחת שנוהגת לדבר עם אנשים. בעיקר לא על הרגשות שלה.
בדרך כלל הדברים פשוט מתפרצים בבום אחד גדול פעם בשנה או קצת יותר. בזמן האחרון יש לי הרבה יותר התפרצויות כאלו, קטנות בגודל אבל בתכיפות גדולה יותר.
בגלל זה החלטתי לכתוב. פעם ביום, בלי יוצא מן הכלל. אף פעם לא עמדתי במטרות כאלו שהצבתי לעצמי. אבל אני מרגישה שעכשיו זה הכרחי.
אני לא יודעת אם אנשים מכירים את ההרגשה הזאת, אני משערת שכן, ההרגשה הקטנה הזאת שגורמת לך להתרחק מאנשים, במיוחד מאנשים שאתה אוהב. קול קטן שאומר לך להוציא את כל הרוע שלך עליהם, לבדוק כמה הם ישארו, מתי ימאס להם ממך . גיליתי במהלך השנים שלרוב האנשים אין את היכולת להילחם על מישהו שבוחן אותם ככה כל הזמן, וככה גם לא נפגעתי, מרוב האנשים.
אחרי זה מגיע הרגע שאתה נפתח, אתה מחזיר אהבה לאחר, אתה חושף את האדם האמיתי. זה הרגע הכי מפחיד בקשר, בין אם רומנטי ובין אם חברותי לחלוטין. הרגע הזה שאתה מגלה את האתה האמיתי, מקווה שלא ינטשו אותך דווקא ברגע הזה, כי זה הרגע שהכי יכאב לך  כי בו הורדת את כל ההגנות ששנים עבדת לפתח.
ההגנות האלו, ששומרות עלייך, הם אלו שמבודדות אותך מאנשים. הם אלו שיגרמו לאנשים לקרוא לך מוזר, סנוב, חנון או כל כינוי מלבב אחר.
דווקא ההיבדלות הזאת, היא מה שגורם לי להרגיש, אחרת, לא חלק מכולם אבל לא אינדווידואלית לחלוטין.
כי מצד אחד אני רוצה להיות בחברה, רוצה להיות חלק, להיות שייכת.
ומצד שני קשה לי עם חברותיות יתר, קשה לי עם הרעש וההמולה שכרוכים בזה.
זה ממש נוגד אחד את השני, הרצון להשתייך והרגשות שלי. בלי להזכיר את הפחד המטורף שיש לי מאנשים חדשים.
כל הדברים האלו כל כך מכבידים. נותנים הרגשה של משקולת שיושבת על הגב.
אני פשוט צריכה להיפטר מהם .
בשביל זה הבלוג הזה פה, בתקווה שהוא יעזור.